גזר דין בתיק ע"מ 4330/08

הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה אחת של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, עבירה אחת של נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת, שתי עבירות של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת (הכל לפי סעיפים 84 ו-85 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945), וכן עבירה של קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה לפי סעיף 51 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), תש"ל- 1970, עבירה של קשירת קשר לביצוע ירי לעבר אדם לפי תקנה 58(א) ו-(ד) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ועבירה של סחר בציוד מלחמתי לפי סעיף 2 לצו בדבר איסור סחר בציוד מלחמתי (יהודה והשומרון) (מס' 243) תשכ"ח 1968.

העובדות אשר היוו בסיס לכתב האישום המתוקן מתומצתות כך:

1.       החל משנת 2002 עד שנת 2007 היה הנאשם חבר בכותלה אלאיסלאמיה של החמא"ס.

2.       החל ממחצית שנת 2007 עבר הנאשם להיות חבר בארגון אלג'מעה אלאיסלאמיה של הגא"פ, ואך שימש מתאם בין הארגון לבין הגא"פ ולבין רשויות אוניברסיטת ביר זית.

3.       בחודש יוני 2008 גייס הנאשם את עבאס עאצי לשורות הגא"פ, ואף יצא יחד עמו ועם אחרים לתלות שלטים ודגלים של הגא"פ.

4.       בחודש מאי 2008 גייס הנאשם את אניס ספורי (להלן "אניס") לשורות הגא"פ והציע לו להקים חוליה צבאית. אניס הסכים, והקימו חוליה בשם "חוליית השהיד עמאד מורנייה" אשר בין מטרותיה הייתה ביצוע פיגוע נגד מדענים ישראלים, נגד טייסי ח"א ונגד משת"פים עם ישראל.

5.       בשנת 2008 הסכימו הנאשם ואניס לרצוח מדענים מאוניברסיטות ישראליות אשר משרתים גם את גורמי הביטחון. לצורך קידום התוכנית תכננו השניים לגלוש באינטרנט ולדלות משם מידע אודות מטרותיהם, ותכננו לפגוע במטרות באמצעות הנחת מטען מתחת לכלי רכבם.

6.       באותה תקופה תכננו השניים ביצוע ירי לעבר מחסום "עטרה" כאשר התכנון היה שהם יעמדו על גבעה סמוכה ויירו על המקום. לשם קידום התוכנית תצפת אניס על המקום ואף צילם חיילים והעמדות במחסום. בנוסף השיג אניס אקדח 14 ואף מסרו לנאשם אשר החזיק בו כשעתיים (לפי הפרט השישי לכתב האישום) או שמא כחמש שעות (לפי הפרט השביעי לכתב האישום).

7.       תוכניותיהם של השניים לא יצאו אל הפועל בשל מעצרו של הנאשם ביום 11.7.08, ומעצרו של אניס ביום 2.8.08.

יצוין מיד כי אניס הוא אזרח ישראל המתגורר בשפרעם ובתקופה הרלוונטית למד באוניברסיטת ביר זית. משפטו התקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ת.פ. 5039/08. שם הורשע במסגרת הסדר טיעון, ונגזר דינו, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, בין השאר, ל-14 שנות מאסר לריצוי בפועל. בערעור בבית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים בתיק 4032/09, הופחת רכיב העונש של המאסר לריצוי בפועל, והועמד על 12 שנות מאסר לריצוי בפועל.

כשהתפרסם פסק דינו של אניס בתיק 5039/08 הזדרזה התביעה הצבאית וביקשה מביהמ"ש, טרם שמיעת הראיות שבתיק, להגיש נגד הנאשם כתב אישום מתוקן, כאשר מהות התיקון המבוקש הייתה שמיעת התיק בפני מותב תלתא במקום בפני דן יחיד כפי שנכתב בכתב האישום המקורי. הנימוק לכך היה אחידות העונש הצפוי לנאשם, אם יורשע, עם העונש שנגזר על אניס.

ביהמ"ש נעתר לבקשת התביעה ביום 25.6.09, וזאת טרם מתן פסק הדין בערעור של אניס בתיק 4032/09.

בסופו של דבר הגיעו הצדדים בתיק זה להסדר לעניין הכרעת הדין, והסכימו הצדדים כי הכרעת הדין תינתן על ידי ביהמ"ש היושב במותב של דן יחיד.

ברם, לאחר הרשעתו של הנאשם, נתגלעה מחלוקת עמוקה מאד באשר לעונש הראוי לנאשם, והצדדים טענו לעניין העונש.

טיעוני הצדדים לעניין העונש:

התביעה מבקשת להטיל על הנאשם את העונש המירבי הניתן בידי ביהמ"ש היושב במותב של דן יחיד, דהיינו 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, וזאת על מנת לקרב את רמת הענישה של נאשם לעונש שנגזר על אניס. התביעה הייתה סבורה כי מעשיו של הנאשם אינם נופלים מאלה של אניס באופן משמועתי עד כדי הצדקה להפחית מעשר שנות מאסר לריצוי בפועל. מאידך, הסנגור היה סבור כי העבירות בהן הורשע הנאשם שכיחות למדי בבתי משפט צבאיים ורמת הענישה המקובלת רחוקה מאד מבקשת התביעה, ועומדת על שנים בודדות של מאסר לריצוי בפועל לכל היותר. עוד סבור הסנגור כי יש להבדיל הבדלה משמעותית בין אניס לנאשם מאחר כי אניס הוא אזרח ישראלי החייב בנאמנות למדינתו, ואילו הנאשם הוא תושב האזור ואינו חב כל נאמנות למדינה אלא מחויב רק לשמור על החוק החל באזור.

הסנגור הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי שדן בתיקו של אניס לא היה רגיל לדון בתיקים מעין אלו וייתכן שנתקל רק בתיק אחד או שניים כאלו בשנה, ולפיכך לא היה בקיא דיו בעונשים המקובלים בתיקים כאלה כפי שבקיאים בהם בתי המשפט הצבאיים. אין, לדעת הסנגור, להחמיר עם הנאשם אך בשל העובדה ששותפו נידון במדינת ישראל, לרוע מזלו.

לגופו של עניין סבור הסנגור כי שתי העבירות של הקשר היו שיחות קצרות בנות כרבע שעה ולא היה בהן כל ממש, ואילו התביעה סבורה כי בשני המקרים הייתה תחילת תכנון של המעשים ולא נשארו השיחות בגדר דברים בעלמא.